מלכת רומניה אנה נולדה בפריס ב- 18 בספטמבר 1923 כנסיכת בורבון-פארמה, בתם של הנסיך רנה מבורבון והנסיכה מרגרט מדנמרק.

היו לה שלושה אחים, הנסיכים ז’ק, מישל ואנדר דה בורבון. היא נישאה למלך מיכאל הראשון מרומניה ב- 10 ביוני 1948 באתונה. נולדו להם חמש בנות.

היא הגיעה לרומניה לראשונה במאי 1992 ומאז 2001 יחד עם המלך מיחאי, בית המגורים הרשמי שלהם הינו בארמון אליזבתה. המלכה אנה נפטרה ב -1 באוגוסט 2016.

המלכה אנה גדלה בצרפת עם שלושת אחיה. בשנת 1939, לאחר תחילת המלחמה, היא נאלצה למצוא מקלט עם משפחתה בספרד, פורטוגל וארצות הברית.

מגיל שש עשרה עד תשע עשרה למדה בבית ספר לאמנות בניו יורק ובמקביל עבדה כאשת מכירות בחנות הכלבו של מייסיס כדי להתפרנס.

בשנת 1943 היא ביקשה את רשות אמה לצאת לחזית באירופה, בצבעי מולדתה, צרפת, ואמה קיבלה זאת. בגיל תשע עשרה, בספטמבר 1943, אנה יצאה למלחמה, עברה ממקום למקום במשך שנתיים במרוקו, אלג’יריה, איטליה, צרפת, לוקסמבורג, ולבסוף גרמניה, כדי להילחם לצד אביה ו אחיה, למען אירופה חופשית ומכובדת. הנסיכה אנה, שהפכה לרב”ט בצבא הצרפתי, עבדה כאחות מאחורי החזית, כשהיא נושאת דם ולימפה לפצועים ונוהגת בג’יפ מלחמה בכוחות עצמה. היא למדה בבית ספר לאחיות באמבולנס, חיה חיי צריף מלאים, חלתה בצהבת, ולבסוף חזר לחיים האזרחיים בשנת 1945, כשהיא נושאת בכיסה שכר חודשי שהתקבל מהצבא הצרפתי, ו ” צלב מלחמה “של הרפובליקה הצרפתית ודרגת סגן.

כשחזרה מהמלחמה, אם כי רק בת עשרים ושתיים, חשבה שהיא הרבה יותר בוגרת מגילה. בסתיו 1947 היא פוגשת, בלונדון, את מלך רומניה, שהגיע להשתתף בחתונה של הנסיכה אליזבת מבריטניה, המלכה אליזבת השנייה לעתיד.

ב-10 ביוני 1948, לאחר שהמלך מיחאי כבר הודח ממלכותו על ידי השלטון הקומוניסטי של רומניה, התחתנו השניים באתונה. בתחילה התגוררו בני הזוג בפירנצה, איטליה, לאחר מכן עברו ללוזאן, שווייץ, משם עברו להמפשייר, אנגליה, ולאחר מכן עברו לורסואה, שווייץ, שם גרו כ-45 שנים.

לאחר הגלות הכפויה של המלך מיחאי ולאורך כל הגלות הכואבת עמדה המלכה אנה עם בעלה. המשפחה המלכותית של רומניה תהיה, במהלך הגלות, משפחה רגילה: ילדים, עבודה, שמחת בילוי משותף. המשפחה נותרה מאוחדת סביב המלך, שמעולם לא שכח את ארצו. האהבה אחד לשני והאהבה של שניהם לרומניה ילוו את המלך והמלכה במשך 68 שנים.

למלכה אנה היה חדר משלה בארמון אליזבת, שם אהבה לבלות את הערבים שלה, מול הטלוויזיה או עם ספר בידה. כשהיו צעירים היה למלך ולמלכה תשוקה למוזיקה. הם האזינו לקונצרטים סימפוניים בתקליטי אבוניט או בקלטות שנאספו בקדושה על ידי המלך. מהחדר הדיסקרטי בארמון אליזבתה, המשקיף על מוזיאון הכפר, חשבה המלכה בנדיבות, במסירות ובאהבה אינסופית לבעלה, על רומניה.

קצת מכתביה האישיים :  

אני חושבת שיש לי מזל גדול! בהיותי עם אהובי, אני מרגישה שעלי לעשות יותר למענו ולחלומותיו. אלוהים נתן לי את איש חיי, אין כאן מקום לספק! החיים היו נדיבים איתי, הם נתנו לי המון.

הייתי רוצה לעשות יותר למען רומניה, אך לא רק מתוך חובה, אלא גם מתוך תחושת זהות, דרך מה שאני כאדם, כגורל. הייתי רוצה להיות יותר ברומניה. הייתי רוצה לדעת יותר. מה שמפריע לי הוא לא הזמן שחולף, אלא העובדה שאני לא יכולה להעמיק את היחסים ביני לבין המדינה שאת שמה אני נושאת.

אני מקווה שהדורות שגידלנו ימשיכו בעבודה שהמלך וקודמיו עשו. כל ילדינו שייכים למדינה הזו. אני מקווה שלצאצאים יהיה כוח והשראה להזדהות עם נשמת המדינה. אתה מבין למה אני אוהבת ללכת לכפרים שלנו? כי שם נמצאת נשמת המדינה. מצאתי אחד. והילדים שלנו מוצאים ומכירים אותו, הם מבינים אותו בכל פעם שהם בבית. יש שיר שיש ברומניה, ראיתי אותו. ביערות, בשדות, בעמקי רומניה, הכל שר. ילדיי נתנו את עצמם לרעיון הזה, וכך הם מצאו את זהותם. המלך גידל את בנותיו לשם כך.

שמרנו בחיים על נוכחות המדינה בלב ילדינו. אני חושבת שזה ברור. התבונן בתצלום של מרגרט וסופיה כשירדו מהמטוס, לראשונה בחייהן בבוקרשט. תמונה נוספת היא של אלנה, המגיעה עם שיירה הומניטרית. אלנה, כשהגיעה לרומניה, לאחר שחצתה את הגבול, לקחה את אגרוף ארץ מולדתה בידיה והרגישה את טעמה, כאילו היה ידוע לה, מכיוון שהיא בביתה. כך גם אירינה ומרי כאשר בתורם הם הגיעו לראשונה לארץ אביהם, לארץ אבותיהם. זהו המרחב אליו הם משתייכים. לא ניתן למחוק את הזהות הזו.

כשניקולה וקארינה, מיחאי ואנג’ליקה נסעו לסינאיה וראו את בית סבא … הבית, המרחב הזה שממלא תפקיד כה חשוב בחיינו, בעולמנו הפנימי. למה ניקולא רוצה לחזור לשם, איך קוראים לו? והאחרים … אחרי יום שגיליתי את בוקרשט היה לי הרושם שהם גדלו, התבגרו. הייתי רוצה להראות לכולם, למעט סינאיה, בראן ובוקרשט, את עומק המדינה הזו. הדנובה, דוברוג’אה, לכל ארץ יש טעם משלה, כמו פרחים.

בכל פעם שגיליתי מקום זה נראה לי מוכר, כי יכולתי לראות במו עיניי את מה שראיתי ברוחי, להקשיב למלך. פתאום אמרתי: הוא סיפר לי על זה! הוא הראה לי תמונה של זה! אנחנו לא יכולים להציב גבולות לנשמה, זה בלתי אפשרי. איננו יכולים לעצור אהבה או חובה (לא במובן הדידקטי, אלא כהנחה לדרך של אהבה).

לעם הרומני יש כישרון עצום, יש לאפשר לאנשים לתפוס אומץ, כי הם שכבו לגמרי על האדמה, שטוחים. אם הרומנים היו מתגאים בעצמם שוב …!

המשפחה המלכותית של רומניה היא סוג של צוף המדינה. אני בכלל לא חושבת על הצד הפוליטי בנושא. אבל אנחנו יכולים להיות סוג של מצפון של אחרים. ולדעתי חשוב שיהיה מצפון.

זה משהו אלוהי, במשפחת מלוכה שייצג עבור מדינה את מה ששושלת רומניה ייצגה עבור רומניה. במאה ה -21, כשהחיים כל כך טכנולוגיים וממהרים, אנשים צריכים להסתכל למעלה. ועל המלך הרומנים יכולים לומר, ללא ספק: האיש הזה לעולם לא יפגע באף אחד! זה כמו שיעור. זה כמו לשמש דוגמה. קשה לשמור על עמדה זו. אבל הם גאים בנו, ואנחנו גאים בהם. יחד אנחנו יכולים להיות גאים במדינה, אנחנו יכולים לעשות משהו למענה. זה שלם. וזה משהו שאי אפשר להשמיד אותו לעולם. למשפחת המלוכה הרומנית, בוורסואיקס או בבוקרשט, תמיד יש נוכחות. מקום. זה כמו להסתכל על ההורים שלך. זה עניין של אמון, עניין של כבוד. אולי לא תמיד אנחנו אוהבים את מה שההורים שלנו עושים, אבל זה עניין של מודל, כבוד, אהבה, אמון. אני לא מפחדת לחזור על המילים, כי המסר הזה חיוני לקוראים שלי. גם הוא חיוני בעיניי.

השנים חלפו, והמלכה אן הגיעה לעשור העשירי בחייה. בגיל הזהב, כטבעי, כוחה להמשיך בחיים הציבוריים נמוג אט אט. מאז 2011 המלכה אנה לא הופיעה בציבור.

המחלה וגילה מנעו ממנה להגיע לארמון אליזבתה וטירת סבורין בשנתיים האחרונות לחייה. המלכה עצמה את עיניה בבית חולים במורז , שוויץ, ביום הראשון של אוגוסט 2016.

יש הרבה תכונות שהופכות את המלכה אנה לייחודית בהיסטוריה המודרנית של המדינה, אפילו בהשוואה לשאר בני הזוג הריבוניים של רומניה.

בשנת 1960 כתבו המלך והמלכה מחזה באנגלית בשם “הבחירה”, על המאבק בין המערכת הקפיטליסטית והקומוניסטית, ותפקיד האמונה בהצלת האדם. ההצגה הוצגה ברדיו רומניה, בגרסת תיאטרון הרדיו.

עקב סירובו של המלך מיחאי להטביל את ילדיו באמונה הקתולית, נודתה המלכה אנה מהכנסייה הקתולית לאחר הנישואין, והנידוי נמשך 40 שנה, עד 1968.

המלכה אנה אמנם למדה בבית ספר לאמנויות יפות בניו יורק כנערה, אך לא נרתעה מלעבוד כאשת מכירות בחנות כלבו כדי להתפרנס.

חשיבתה של המלכה על אופנה ובגדים עברה בירושה מאמה, שנהגה לומר: “אני לא מתלבשת, אני מכסה את עצמי.”

המלכה אנה לא יכלה לראות את רומניה במשך 42 שנים. היא נכנסה לראשונה לארמון פלש, בבעלות בעלה, רק בגיל 85, לאחר 60 שנות נישואים.

בכל פעם שהזוג המלכותי עבר לבית חדש, היצירה הראשונה שנשמעה הייתה השיר הרומני, מאת ג’ורג ‘אנסקו, “ברכת הבית”.

המלך התאהב במלכה הרבה לפני שפגש אותה. במהלך המלחמה ברומניה הציגו בתי הקולנוע, לפני הסרט, דיווחי חדשות קצרים, בעיקר בחזית.

המלך מיחאי, באולם הקולנוע של הארמון המלכותי, ראה בדו”ח מלחמה ממרוקו, כמה שניות כשפניה של הנסיכה אנה מבורבון, שעבדה כאחות בחזית. הוא ביקש מהמפעיל לחתוך את מסגרות הסרט ולהפוך אותם לתמונות קטנות, ששמר אז, בשיקול דעת רב.

המלכה אנה הייתה בקרב אבותיה גם למשפחה המלכותית של בורבון וגם למשפחה המלכותית של אורלינס, ביריבות היסטורית עזה.

המלכה אנה פרסמה את ספרה הביוגרפי הראשון ברומניה כשהייתה בת 77. היא גם ערכה את הראיון הראשון שקיימה טלוויזיה רומנית אי פעם בגיל 86.

המלכה הצנועה, שמעולם לא ראתה צורך לתגמל בפומבי, קיבלה לאורך חייה את צלב המלחמה הצרפתי, הצלב הגדול של מסדר קרול הראשון, הצלב הגדול של מסדר סנט אולגה וסנט סופיה של יוון, הצלב הגדול של מסדר מלטה, כמו גם הצלב הגדול של מסדר כתר רומניה.

לבסוף, המלכה אנה הייתה אשתו של מלך או שליט בזמן הארוך ביותר בכל ההיסטוריה של רומניה. היא חיה 92 שנים והייתה מלכה-חברה במשך 68 שנים (10 ביוני 1948 – 1 באוגוסט 2016).